הם חלמו על כיבוש הארץ על ידי נפוליאון, וקיוו שחייהם תחת שלטון צרפת יהיו הרבה יותר טובים מאשר תחת השלטון העותמני. "הם" – אלו בני העדה היוונית קתולית אשר היגרו מסוריה ולבנון לצפון ארץ ישראל, כדי להתרחק ממרכזי השלטון העות'מני אשר לא הכיר בהם כעדה נפרדת. יוונים קתולים הם עדה שנוסדה בשנת 1724, כאשר התפצלה מהעדה היוונית אורתודוכסית באנטיוכיה.
מהרגע שצבא נפוליאון נחת במצרים ביוני 1798, נוצרו קשרים באמצעות בני העדה תושבי ארץ הנילוס ודרכם עם בני העדה בצפון ארץ ישראל. יוונים קתולים היו מרוכזים בשורה של כפרים בגליל המערבי, וסיפקו מודיעין לצבא נפוליאון, אשר היה חסר יכולות בתחום זה. אנשי העדה אף ערכו גיוס מתנדבים מהכפרים, וסיפקו מזון לצבא נפוליאון, אשר היה מנותק ממרכזי האספקה במצרים. להאכיל 13,000 חיילים הייתה משימה לא פשוטה, אך היוונים קתולים עמדו בה.
מפקד כוח המתנדבים היה שייח' משפרעם בשם יעקב חביבי. אנשי יחידת המתנדבים לחמו
לצד הצרפתים בכפר תבור, לקחו חלק בבניית הביצורים ליד חומות עכו, וערכו תצפיות
מהגבעות השולטות על העיר עכו, כדי שהצבא לא יופתע על ידי גורמים עוינים. בשפרעם הקימו המתנדבים שני בתי חולים, אחד לפצועים ואחד לחולים. הם סייעו בטיפול
בחיילים וסיפקו לבתי החולים את הציוד הנדרש.
אפשר להבין את ההימור של היוונים קתולים על נפוליאון. הגנרל הצרפתי המהולל היה בעיצומו של מסע הכיבושים שלו, והפלישה לארת ישראל נועדה לנגוס נתח מהאימפריה העות'מנית. התורכים מבחינתם התכוננו ברצינות למערכה, בה קיוו לבלום את מסע הכיבוש הצרפתי.
כפי שאנו יודעים היום ולרוע מזלם של המתנדבים, נפוליאון ספג בעכו מפלה קשה ונאלץ לחזור למצרים. אנשי יחידת המתנדבים בני העדה היוונית קתולית לא יכלו לחזור לבתיהם ולשגרת חייהם, כיוון שהצבא העות'מני היה מוציא אותם ואת בני משפחותיהם להורג. המתנדבים עם המשפחות הצטרפו לצבא נפוליאון ועברו למצרים. שם המשיכו לשרת. כאשר הצבא הצרפתי פונה על ידי הבריטים היו ביניהם קרוב ל-600 איש מבני העדה היוונית קתולית, אנשי יחידת המתנדבים ובני משפחותיהם.
אחרית דבר: ב-10 באוגוסט 1801 עלו לספינות שהחזירו את הצבא הצרפתי המובס למולדתו
גם 770 איש מארץ ישראל, רובם אותם מתנדבים יוונים קתולים ובני משפחותיהם. פליטים אלה הפכו לאזרחי צרפת ולא שבו יותר למולדתם ההיסטורית.
